פסק-דין בתיק תא"מ 7173-10-12

מבוא

1.         עסקינן בתאונת שרשרת אשר ארעה ביום 17/4/2013 בין שלושה כלי רכב, רכב התובע מסוג מסוג מיצובישי פ'גרו מ.ר. 53-345-20, (להלן: " רכב התובע"), רכב צד ג' מסוג אוטובוס מאן מ.ר. 82-300-15, (להלן: " האוטובוס") ורכב הנתבעים מסוג מיצובישי פג'רו מ.ר. 71-828-20 (להלן: " רכב הנתבעים").

2.         התובע הגיש תובענה כספית נגד הנתבעים בסך של 32,028 ש"ח וזאת בגין הנזקים אשר נגרמו לרכבו כתוצאה מרשלנותו המוחלטת והבלעדית של נהג רכב הנתבעים.

3.         ביום 18/4/2013 נשמעו בפני ראיות הצדדים ובתום שמיעתן סיכמו ב"כ הצדדים את סיכומיהם בע"פ.

4.         אציין, כי על אף העובדה שהמדובר באירוע בו היו מעורבים שלושה כלי רכב, לא מצא לנכון ב"כ התובע לכלול בתובענה גם את נהג האוטובוס והפנה את חיציו אל עבר הנתבעים בלבד,  אשר במועד האירוע רכבם היה הרכב השלישי בשרשרת.

5.         גרסת התובע ביחס למנגנון התרחשות התאונה, מצאה את ביטויה בסעיף 5 לכתב התביעה וזאת כדלהלן:

"ביום 17.4.12 בעת שהמיצובישי הייתה במצב עצירה בכניסה לשכונת כפר חורש בנצרת, רכב הנתבע שנסע מאחור במהירות פגע בעוצמה מאחור ברכב מסוג מאן מידי מס' רישוי 82-300-15, (להלן: "המאן") והדף אותו על המיצובישי, היינו מדובר בתאונת שרשרת כאשר המיצובישי הייתה ראשונה, (להלן: "התאונה")".

6.         הנתבעים טענו להגנתם כי האוטובוס אשר נסע לפני רכבם, לא הספיק לבלום ופגע ברכב התובע ורק לאחר מכן רכב הנתבעים אשר גם הוא לא הספיק לבלום, פגע באוטובוס מאחור. היינו, בהתאם לגרסת הנתבעים, נהג הנתבעים הצטרף למעשה לתאונה קיימת, תאונה אשר קדמה לפגיעת רכבם באוטובוס מאחור.

עדויות הצדדים

7.         מטעם התובע העיד מר עדנאן סלים סלימאן, מי שנהג ברכב בעת קרות התאונה. לדבריו, במהלך נסיעתו נאלץ לבלום וזאת לאחר שהופתע בידי רכב אשר יצא מימין ולא ציית לתמרור עצור. בלימתו הובילה לעצירת רכבו ובעת שהסתכל במראה ראה את האוטובוס מאחוריו, ולגרסתו האוטובוס הספיק לעצור ולאחר כדקה הרגיש שהאוטובוס פוגע ברכבו.

8.         מטעם הנתבעים, העיד הנתבע 1. לדבריו במהלך נסיעתו מכפר החורש, ראה כי אכן רכב אינו מציית לתמרור עצור ובהתאם לכך רכב התובעים נאלץ לבלום ולעצור. לאחר מכן מציין הנתבע 1, כי האוטובוס אשר נסע מלפניו נעצר ומשלא הצליח הנתבע 1 לבלום את רכבו, פגע באוטובוס מאחור. הנתבע 1 ציין כי נזקיו מהתאונה התאפיינו בפגיעה בטמבון, במכסה המנוע וברדיאטור והנזק תוקן על ידו בתמורה ל- 3,500 ש"ח.

9.         ב"כ הצדדים סיכמו בתום שמיעת הראיות את טענותיהם כשכל צד עתר לאמץ את גרסתו. ב"כ התובע סבור כי דווקא עדותו של הנתבע 1 חיזקה את גרסת הנהגת מטעמו, מנגד ב"כ הנתבעים ביקש להסתמך בין היתר על העובדה כי הרכב השני בשיירה הינו אוטובוס, ומאחר והאוטובוס הינו רכב כבד הרי שככל שהאוטובוס עצר עובר לפגיעת רכב הנתבעים, ולא פגע ברכב התובע, יתקשה בית המשפט לקבל את הטענה שרכב הנתבעים הדף את האוטובוס אל עבר רכב התובע.  בהמשך ובנוסף, נטען כי התובע לא תבע את כל הרכבים אשר היו מעורבים בתאונה ולכך יש לייחס משקל מתאים.

דיון והכרעה

10.        אין חולק כי נהג הנתבעים פגע באוטובוס מאחור וכי רכבו של התובע נפגע כתוצאה מפגיעת האוטובוס בו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע שפגיעתו של נהג הנתבעים באוטובוס היא זו אשר הביאה לפגיעה ברכב התובע.

11.        נהג הנתבעים העיד בבית המשפט באופן מהימן וענייני, לדבריו נסע ברכבו, ראה את רכב התובע בולם לפתע וכך גם את האוטובוס ומאחר ולא הצליח לבלום פגע באוטובוס מאחור. גרסה זו באה גם לידי ביטוי בהודעת הנתבע 1 אודות קרות התאונה לחברת הביטוח.

12.        עדותו של נהג הנתבעים, אינה מרחיקה אותו ממעורבותו באירוע, הוא נטל על עצמו את האחריות המלאה ביחס לפגיעה באוטובוס ובאותה מידה הבהיר בחקירתו הראשית את אשר ארע מנקודת מבטו. נהג הנתבעים לא עומת בחקירתו הנגדית (חוזרת כפי שבטעות נרשם בפרוטוקול) מול גרסת התובע, כך שלמעשה ניתן להסיק כי גרסתו לא נסתרה.

13.        נהג התובע העיד אודות קרות האירוע אך עדותו לא נתמכה בראיות נוספות כלשהן מלבד חוות דעת השמאי ביחס לנזק אשר נטען שנגרם לרכב. אציין כי אין בחוות דעת זו כדי לחזק את גרסת התובע שכן מדובר בבדיקה טכנית ומכנית של הרכב בלבד, כאשר למעשה הצדדים אינם חולקים על הנזק הישיר, אלא על האחריות לגרימת התאונה.

14.        ב"כ התובע מצא לנכון לוותר על צירוף נהג האוטובוס כנתבע נוסף, לטעמי היה עליו לכל הפחות לזמנו כעד למסירת עדותו בבית המשפט אודות האירועים אשר אירעו הלכה למעשה בעת קרות התאונה, מנקודת מבטו שכן עד זה מצא עצמו בענייננו "בין הפטיש לסדן". לגישתי, עדותו הינה עדות מכרעת וחיונית להליך, שכן בנקל יכול היה נהג האוטובוס להסביר ולפרוש בפני בית המשפט את רצף התרחשות האירועים.

15.        הפסיקה קבעה לא אחת, כי הימנעות מהבאת ראיה פועלת לרעתו של הנמנע מהבאתה, כדברי כב' השופטת ה' בן עתו בע"א 548/78: